תגית: מדוראי

[מדוראי חלק ראשון, מדוראי חלק שני] אחד הבונוסים של השהות במלון היה ארוחת הבוקר הכלולה במחיר. אבל בהודו - כמו בכל העולם, אין מתנות בחינם. כשירדנו בבוקר לחדר האוכל, התברר שהוא סגור מזה זמן והחלל משמש כסוג של מחסן עצוב. אבל לא אנשים כמו מנהלי מלון קאת'יר יפרו את הבטחתם! הם סגרו איתנו על ארוחת בוקר וארוחת בוקר נקבל. הושיבו אותנו במחסן העצוב, לשולחנות מלוכלכים ועצובים, והזמינו איש מבחוץ שיכין ארוחת בוקר. זה הגיע עם שקית ניילון מלאה בכלי העבודה שלו ואולי גם מצרכים, אבל עם מעט יכולת. אחרי שהביא ארבעה צ'אי וקפה חלשלוש עם חלב שהיה בהיר יותר מהצ'אי, הוא שאל 'breakfast?'. עניתי 'yes please' והוא נעלם לאחורי הקלעים של המחסן. אחרי זמן הוא חזר עם צלחת ועליה מסאלה דוסה - הראשונה שלנו אי פעם, אידלי – שאז לא ידענו שככה קוראים לזה, ושני רטבים – לבן וקוקוסי וכתמתם-אדמדם. טעמתי. מצד אחד היה תפל, מצד שני אולי זה אומר שזה לא יהיה חריף לילדים. התחלתי לנסות לשכנע אותם לטעום. בינתיים, הטבח מרחף מאחורינו...

(את החלק הראשון תמצאו כאן) ההליכה ברגל מהגלידה למקדש מינאקשי קלה וקצרה יותר, עכשיו כשאנחנו רעננים והבטן מלאה. הגלידה גם רוממה את מצב הרוח ונדמה שצעדינו קלים ולא קשה לפלס את הדרך בינות האופנועים והריקשות והמוני האדם. כשאנחנו ממש מתקרבים מצטרף אלינו אחד המקומיים בדרכו מאיפהשהוא להיכנשהוא ומנהל איתנו שיחה ידידותית. כשהוא מגלה שאנחנו מישראל הוא מספר שהוא אוהב ישראלים, היה בישראל ואפילו יודע כמה מילים. אחת מהן –'חייט' חוזרת שוב ושוב בעודו מתפאר בחנות שהיתה לו, בבדים המרהיבים שהחזיק, ובמיומנות שלו לתפור שמלה בשעה. הוא מברר לאן אנחנו הולכים ומנחש בעצמו שלמינאקשי. הוא מברך אותנו בביקור נעים ואנחנו בטוחים שזהו, היה מפגש נחמד עם מקומי חובב-ישראל. אבל אז, כמו קולומבו, הוא מסתובב עם 'רק עוד דבר אחד!' – לדבריו, אורי לא יכול להכנס למקדש כי הוא לובש מכנסיים קצרים. גיא יכול כי הוא קטן, אבל אורי זה כבר עניין אחר. ידענו ששני ויעל צריכות להתכסות בשל אבל שאורי לא יוכל להכנס עם קצרים!? מזל שלחייט-לשעבר יש פתרון. הוא מכיר חנות מזכרות...

מדוראי הוא המגע הראשון שלנו עם האורבניה ההודית - במומבאי בילינו 15 דקות בנסיעה במונית משדה תעופה אחד לשני, כך שלא ראינו, לא הרחנו, ובוודאי שלא באמת שמענו את העיר עצמה. זהו ביקור מלא בחשש ואנחנו מגיעים מלאים בסיפורים ועדויות על העומס והרעש, אחד מהם ממשפחה שסיפרה שהגיעה בבוקר כדי לראות את מקדש מינאקשי אבל לא יכלה להמולה ולתנועה ועד הערב שינתה את כל התכניות ועזבה למקום שקט יותר. אנחנו מגיעים לעיר בשש וחצי בבוקר אחרי הנסיעה הראשונה ברכבת סליפר. כולנו עייפים ומרוטים במידה זו או אחרת, ואנחנו יוצאים מהתחנה למבול של נהגי מוניות ונהגי ריקשה שעטים עלינו כמוצאי שלל רב. בדילמה 'קילומטר וחצי צעידה למלון נגד 100 רופי למונית' מנצח נהג המונית. הנסיעה, כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, מוטרפת: הרחובות מלאים במכוניות, אופנועים, ריקשות, עגלות, הולכי רגל ובעלי חיים. כולם נוסעים/הולכים/מדדים בכל הכיוונים. הנתיבים פה הם אפילו לא המלצה ובפועל יש הרבה יותר מהם. היכן שבארץ יחלקו את הכביש לשני נתיבים, במדוראי יצליחו להשתלב חמישה, וגם חניה לצד ה"מדרכה". כולם משתלבים...