מדוראי
כל יום – חדש.
כבר שבועיים וחצי שאנחנו במסע.
רק שבועיים וחצי? וכאילו חיים אחרים והעולם שהשארנו מאחור כמו זכרון עמום.
כל יום מרגיש כמו כמה ימים דחוסים. הכל חדש, אחר.
אולי צריך לספור שנות טיול כמו שנות כלב?
מדוראי. עיר גדולה יחסית שכשקראנו עליה נאמר שהיא הנשמה של טאמיל נאדו. עם מקדש מפורסם ביותר – מינקשי. עשינו קצת עבודת הכנה, הילדים קיבלו משימות. אורי סיפר על מקדש מינקשי הידוע. שני סיפרה על מנהגי חג הפונגל שמגיע בימים הללו.
עיר גדולה. עמוסה, רועשת, צפופה.
המקדש יפה מבחוץ, די מרשים למרות האבק שדבק בו ומקהה מעט את הצבעים.
הוא מוקף במלכודות תיירים- חייט ש"במקרה" התחיל לדבר איתנו ברחוב וגרר אותנו לחנות שלו לראות איך הוא תופר ולנסות למכור לנו חולצה או משהו שיתפור במקום. אם לא אצלו- אז ישכנע אותנו שחייבים להתכסות בבואנו למקדש ויכניס אותנו לחנות סמוכה להשאיל כיסוי. שם יציעו המוכרים לעלות עד למעלה כי יש נוף נהדר למקדש. כמובן, לא חייבים לקנו כלום. אבל אולי גבירתי, רק תסתכלי על הסחורה, בטח יש פה משהו שימצא חן...
