מחבר: Yael Gillerman

ביי ביי הודו. ברוכה הבאה ויאטנם. הגענו. הנוף שונה, הכסף אחר, סוגי הרכבים ומה שאפשר לעשות איתם, האנשים, המחוות. עד שהרגשתי שאנחנו כבר מבינים מה קורה מסביבנו... אבל נראה שלכולנו התאים שינוי. הגענו ליעד הויאטנמי הראשון שלנו, האנוי. השינוי הראשון- תנאי הלינה קיבלו שדרוג משמעותי. מצאנו מלון מטיילים מקסים, v hostel, שרק נפתח, עם צוות לבבי ונכון לעזור. אוכל הרחוב שחיכינו לו כל כך לא איכזב. בון צ'ה, אטריות שונות, ספרינג רול מטוגן, פו בו. טעים טעים טעים. מלא עלים ירוקים עם כל דבר. בירה שעולה כמו מים. תענוג, באמת.   הקפה הויאטנמי גם הוא עמד בציפיות- חלב מרוכז ומעליו קפה טחון שמסונן בפילטר ויאטנמי. קפה חזק ומתוק מתוק. למרות שהתנועה הויאטנמית משוגעת, להתהלך בעיר היה כיף גדול. אף אחד לא עוצר. פשוט משנים מהירויות כך שאפשר יהיה להשתלב בלי להתנגש. כל חציית כביש היא חוויה.  - אין טעם לחכות לכביש פנוי או שכלי רכב יעצרו ויתנו לך לעבור. פשוט מתחילים לצעוד. זוכרים את משחק המחשב "פרוגי"? אז ככה. וברחובות חנויות קטנות וחמודות. בגדים מגניבים, בובות בד, כלים,...

ושישט. אפריל 2017. סיפרו לי שבושישט יש מעיינות חמים בתוך מקדש. בדמיוני ציירתי לי תמונה פסטורלית של מעיין טבעי טובל בקדושה הוד והדר. ודמייינתי איך נשב במים החמים הקדושים, נתרחץ תחת כיפת השמיים. אנחנו והטבע אחד. המציאות הייתה, איך לומר, שונה.... אז יש מקדש. ובתוכו מעיין. וכשאני כותבת מעיין הכוונה היא לבריכה מרובעת בגודל של 3*4 מטר ובעומק מטר ועשרים בערך, שממנו יוצאים 4 צינורות שמזרימים מים (רותחים) לאיזור נמוך יותר של 1.5*4 מ' שבו מתרחצות נשות הכפר. מסביב יש סף של כ70 ס"מ שעליו עומדים ומתפשטים/מתלבשים (למים נכנסים בתחתונים). מסביב קירות גבוהים לשמירה על פרטיות הרוחצות.  אין גג, הכל תחת כיפת השמיים. אז לא פסטורלי. ואין אווירת קדושה. אבל מה שיש זו חוויה תרבותית משוגעת ומקסימה. המקום הזה הוא בעצם המקלחת של הכפר. טקס הרחצה הוא מאוד יסודי ומאוד שיתופי. יושבים על הרצפה, מתחת לצינורות המזרימים מים לוהטים, ומסתבנים. מקרצפים את כל הגוף טוב טוב. משפשפים עם אבן את העור היבש מכפות הרגליים. ואם יש מזל (או אין, תלוי בעיני המתבוננת ;)) אז...

אז אומרים על דלהי שהיא איומה, וסואנת, ומסריחה, וצפופה. לנו זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מבוגרים וילדים כאחד. מיין בזאר. צ'אי טעים ברחוב, שני מטר ליד משתנת רחוב מצחינה, מעבר לפינה מדאבה עם הסמוסה בין הטובות עד כה, עוגיות חמאה, לביבות תפוחי אדמה, בגדים, תיקים, עגלות פירות וירקות, חינה, ריקשות אופניים, ריקשות ממונעות, מכוניות, כלבים, המולת אדם. אבא שלי שבא לביקור והסתובב איתנו כמו אלוף בהנאה גלויה בכל דרכי התחבורה (כמעט) שיש לדלהי להציע, והצטופף איתנו כמיטב המסורת בריקשה, במונית אובר, במטרו העמוס בשיגעון. אמא שלי ורוני שהגיעו אחריו התאהבו גם הן במיין בזאר על כל שגעונותיו. מה עשינו בדלהי? מקדש אקשרדם : למרות שאנחנו לא חובבי מקדשים, פה ושם יש מקדש שמצליח להגיע אלינו. היה יפיפה, מרשים ומעניין. וזאת למרות שלא היה לנו זמן ולא הצלחנו להיות במופע המים בלילה שאמור להיות מהמם, ולא עשינו כלום מעבר להסתובבות זריזה יחסית. המקדש הסיקי ( Gurdwara Sis Ganj Sahib) : שוב, לא חובבי מקדשים... אבל.... תרבות כל כך מעניינת יש לסיקים! כיון שידענו שלאמריצר כנראה שלא נספיק להגיע אז הסתפקנו במקדש...

ככל שאנחנו מטיילים ושומעים עוד על התרבות, החגים והאמונות ההודיות, כך ברור לי יותר ויותר הברור מאליו, שכולנו בעצם אותו הדבר. אנשים הם אנשים. בכל התרבויות כנראה מפחדים מאותם דברים, מתרגשים מאותם דברים, זקוקים לאותם דברים. ההולי בעצם מורכב משני חגים - בערב יש חג של אש ומדורות שבו כמו נשרפים חטאינו ונפתח דף חדש. כולנו טועים, פוגעים, עושים עוול לעצמינו ולאחרים. כולנו זקוקים להזדמנות לנקות עצמנו, לקבל סליחה, ולהתחיל דף חדש ונקי שבו ננסה להיות טובים יותר. עד הסליחה הבאה. את הסיפור של המיתולוגיה ההודית תוכלו בטח לקרוא אצל אחד הילדים, והוא לא לגמרי קשור לדף חדש, אבל סביב המדורה נעשים טקסים שלפי המקומיות ששאלתי - זו משמעותם. בבוקר שאחרי מגיע חג של התפרקות טוטאלית - בלאגן של צבעים וטשטוש גבולות, חג שבו הכל "מותר". מבחינת ההודים מדובר בזמן שבו האלים לא מסתכלים עליהם ולא שופטים אותם ולכן הכל מותר (גם פה המיתולוגיה כנראה לא לגמרי קשורה למשמעות שניתנת לחג.) מותר ורצוי לגשת לאדם זר, עם צבע ביד ולמרוח ישירות עליו, בעיקר על...

בלי להתכוון מצאנו את עצמינו בחוף פטנם שבגואה. שוכרים בית ממש, עם חדר לכל אחד, וסלון, ומכונת כביסה וגולת הכותרת- מטבח! כמה אושר זה הביא איתו. עשינו שקשוקה אמיתית, אפינו חלות, מרק לקוסקוס, שרימפס ואפילו שניצלים. שני מצאה חברות, אורי מצא כדורגל, גיא מצא שהוא מת על סמוסה בצ'אי שופ המקומי. כולנו מצאנו שלשחק מבוכים ודרקונים זה כיף גדול. היינו כמעט חודש בגואה, ועשינו המון דברים נפלאים - שיט דולפינים, עופות דורסים, סיור ולינה בחוות תבלינים, עשיתי יוגה לראשונה בחיי, פגשנו אנשים מקסימים וצפינו בשקיעות על החוף. אבל אני רוצה לספר דווקא על פסטיבל הבננות. אחד מהכללים בטיול הוא שמשתדלים לומר כן לכל הצעה. אז כשסיפרו לנו שיש איזה פסטיבל בחוף הסמוך לא הייתה שאלה, ולמרות שבדרך כלל אנחנו דבקים ביקיצה טבעית סביב 9-10, עשינו מאמץ והצלחנו להגיע בשעה סבירה של הבוקר לפסטיבל. הכניסה לפסטיבל הייתה עמוסה במבקרים הודים, רוכלים מסוגים שונים, נערים שהסתובבו עם מקדש נייד על הכתף, נשים עם תינוק על הידיים מקבצות נדבות. The usual. המשכנו לפלס דרך עד שהגענו...