14 בינואר, 9:30 בבוקר בתחנת האוטובוס במדוראי. אנחנו מגיעים אליה 5 בריקשה אחת עם כל התיקים והציוד. הנהג מוריד אותנו בכניסה וכשאנחנו שואלים לאיזה רציף אנחנו אמורים לגשת הוא מנופף בידו במחווה כללית מאוד לכיוון התחנה – כל רציף יהיה בסדר – כאילו הניחו את כולה כאן רק בשבילנו. אנחנו מניחים את התיקים במערום, מתיישבים על הרצפה ואני יוצא לברר איזה אוטובוס יוצא לק"ק ובאיזו שעה. שני סדרנים במדי חום-זית (אני עיוור צבעים אז אל תתפסו אותי במילה) מספרים לי שאנחנו במקום הנכון וכשאפשר יהיה לעלות על האוטובוס הם יספרו לנו. אני נושם עמוק ולמרות שאני לא יודע מה לוח הזמנים, לא בטוח מאיזה רציף עולים, אין לי כרטיסים ביד ואני לא יודע באיזו תחנה יורדים, אני מחליט לשחרר – מתי שהוא צריך להאמין שיהיה בסדר ושלא ישכחו אותנו פה, לא? בזמן הלא ברור שנותר לנו עד הנסיעה אני סורק את התחנה, מחפש לנו משהו לאכול.
אני עובר מדוכן לדוכן, מדאבה לדאבה, מביט במה שיש להודים להציע: שלל גדול מאוד של גזוז, ממתקים ומתוקים, והמון המון מטוגנים בשמן עמוק (וישן) בכל מני צורות ומתובלים במסאלה או בסירופ סוכר. אני מחפש אבל לא מוצא את מאכלי הרחוב שהבטיחו לי בכל כך הרבה סיפורים על הודו. אין סמוסה, אין מסאלה דוסה. אני מסתפק בשקית עם לחמניות תעשייתיות ויעל והילדים מורחים אותן בנוטלה. ברקפסט אוף צ'מפיונס. כשאני הולך לקנות עוד שקית כזו אני מוצא דאבה עם מה שנראה כמו פילפל מטוגן בבצק וקונה גם מזה. אחרי שני ביסים הילדים קובעים שזה לא פילפל וזה גם לא טעים – סוג של בננת מטעים שכזו שלא מתפרקת בטיגון, וגם לא בקיבה.
פינה קטנה של התחנה, כפי שניבטה ממקום מושבי על האוטובוס. אנחנו ישבנו לחכות מחוץ לתמונה, על הרציף בצד ימין.
בשעה 10:30 קורא לנו הנהג לעלות לאוטובוס. הנסיעה ממדוראי לקודאי-קאנאל נחשבת נסיעה מקומית – מה שמכונה בעגת המטיילים 'לוקאל' ובעגת הסטיקרים הישראלים המפוזרים בכל הודו 'לא קל בלוקאל'. כשאתה עולה על לוקאל זה מבטיח לך רק דבר אחד: אוטובוס 'משונמך' ביחס לאוטובוסים של סוכנויות הנסיעות. נסיעה כזו לא מבטיחה מרחק קצר או נסיעה קצרה או כמות נוסעים זו או אחרת (בהודו אין כמות זו או אחרת, יש רק 'הרבה' ו'עמוס' ולא משנה באיזה אוטובוס אתה נוסע). כל מה שבטוח זה שנוסעים בישיבה על מושבים עם משענת נמוכה ושמומלץ להחזיק במשהו, או במישהו שמחזיק במשהו.
לוקאל – ככה זה נראה.
תחילת הנסיעה. זה המרחק ביני לבין יעל והילדים.
בצד של יעל: חצי חיוך.
עוד בצד של יעל: החצי השני של החיוך.
אנחנו מעמיסים על עצמנו את תיקי הגב, שקיות האוכל ושני התיקים המתגלגלים ועושים את הדרך לאוטובוס. שלוש מדרגות ואנחנו למעלה, מתיישבים בספסל הסמוך לדלת. מישהו רואה שאני מניח את שני המתגלגלים במעבר ושולח אותי איתם לחזית. אני מפלס את הדרך בין הנוסעים והספסלים בחינניות של שמנמן לבן עם עודף של 20 ק"ג, פלוס עוד 20 ק"ג מסורבלים בכל יד. בין הנשימות לנשיפות אני מנסה לנסח את השאלה 'איפה לשים אותם?' באנגלית בסיסית, אבל לנהג אין סבלנות והוא מורה לי לעזוב אותם על הרצפה. כשאני מסתובב לחזור ליעל והילדים הוא מצביע על הכסא הבודד שלידו, זה של טייס המשנה, ורועם עלי: 'You! Sit!'.
!So I sit
אני מביט אחורה ומצליח לראות את יעל והילדים כמעט בסוף האוטובוס.
– "הכריח אותי לשבת ליד התיקים!" אני קורא לה.
– "אז שב ליד התיקים" היא קוראת בחזרה. "אנחנו נהיה בסדר."
נהג של לוקאל – ככה זה נראה.
מבט מכס טייס המשנה.
אומרים שהודו היא שאנטי, שהכל רגוע ואין לחץ. אומרים שפה אפשר להרגע, לנוח, לתת לחיים לזרום. אם הייתם שואלים אותי ב-14 לינואר מה אני חושב על זה אז תנו לי לספר לכם שמדובר בשקר גס. בטח בכל מה שקשור לכבישים, לכלי רכב, להולכי רגל, ובעיקר – לנהגים.
יספרו לכם על קאסטות של לוחמים, אמנים, כהנים ומטפלים בגוויות, אבל אף אחד לא אומר כלום על קאסטת הנהגים: קאסטה של טורפים מטורפים שמתנהלת עם היררכיה פנימית. כל נהג בקאסטה מחזיק בכידון או בהגה כאילו זה כלי נשק לרצח המונים, קבוצות או בודדים, ויחד כולם יוצאים לכבישי הערים ומתחילים להשתולל ווילי נילי. הולכי הרגל אולי לא דורכים על נמלים אבל הם יודעים לדחוף ולהזיז את מקבצי הנדבות והרוכלים שמציקים להם; מושכי העגלות ורוכבי האופניים פוגעים בכל מי שלא מספיק לזוז מדרכם; נהגי הריקשה דוחקים את רוכבי האופניים והעגלות לבורות ולשולי הכביש; נהגי המכוניות הפרטיות מתעלמים מנתיבים ומרמזורים, מצפצפים את כל נהגי הריקשה לעזאזל; ונהגי האוטובוס – אלו עושים מה שבראש שלהם בלי שום קשר לכמה נוסעים יש להם, מה משקל האוטובוס, באיזה מהירות הם נוסעים, ותוך התעלמות מוחלטת מהצפצוף התמידי והמתגבר שנשמע מבלמי האוטובוס.
רגע, לא. זה לא מדויק. הם לא מתעלמים. הם בזן מוחלט עם המכונה ומכירים אותה כמו איבר מהגוף שלהם עצמם – יודעים מתי להאיץ, מתי להוריד את הרגל מהגז (אף פעם) ומתי לבלום (רק כשעוצרים לצ'אי). נוסף על כך, יש מי שאומר שהאוטובוסים ההודיים לא בנויים כמו אלו שאנחנו מכירים בארץ. יש להם מנועים חזקים יותר, בסיס רחב יותר ובלמים חזקים הרבה יותר. במבחני מאמץ הם מנצחים את האוטובוסים האירופאים עם יד אחת שמגלגלת צ'פאטי מאחורי הגב.
לא יודע אם כל זה נכון או שזה רק ווישפול ת'ינקינג, מה שאני כן יודע זה שמזוית הראיה שלי בחזית האוטובוס זה נראה כאילו הנהג לא עסוק בלקחת אותנו לקודאי, אלא בלפספס הולכי רגל, רוכבים ומכוניות. סוג של משחק מחשב, רק הפוך.
116 ק"מ וכמעט חמש שעות נסיעה עברו בעודנו מטפסים מהמישור רחב הידיים של מדוראי אל מרומי רכס הגרניט עליו שוכנת קודאי-קאנאל. בדרך, האוטובוס התמלא ביותר ויותר אנשים, תיקים ומשא (ורק כדי לרסק לכם את הקלישאה אוסיף ששום דבר לא עלה על הגג של האוטובוס. לא צ'ימידן, לא שק, לא ברווז ולא נווד הודי אותנטי.)
נשבע שלפני רגע היה ריק.
הבחירה לנסוע לק"ק בנקודת הזמן הזו בטיול התבססה על העובדה שבאמצע ינואר חל חג הפונגל (שני כתבה עליו בפוסט הזה) ושיהיה כיף לחוות אותו בעיירה קטנה יחסית עם נוף מדהים. אחד המאפיינים של הפונגל הוא הציורים הצבעוניים שמעטרים את הכניסות לבתים, אותם מציירות הנשים ההודיות בקמח וצבע. באמת, לאורך הנסיעה ליוו אותנו המון ציורים כאלה ועוד הרבה יותר עולים לרגל, בכל הגילאים, שצעדו ברגל ממדוראי למקדשים שונים המפוזרים לאורך 100 הקילומטרים של הכביש.
אלומות של קנה סוכר. שותים יותר בגלל החג.
הנוף המישורי משתנה לאיטו. זה מה שרואים בתחילת הנסיעה.
בשולי הכביש, המוני אנשים צועדים (רובם יחפים) למקדשים הפזורים ברחבי הארץ. או שנגמרה הופעה של ראווי שנקר וכולם חוזרים הביתה.
טרמפיסטיות בדרך לחגיגות הפונגל במקדש.
בכניסה לבקתות, לבתים ולעסקים – ציורי פונגל 1#
בכניסה לבקתות, לבתים ולעסקים – ציורי פונגל 2#
בכניסה לבקתות, לבתים ולעסקים – ציורי פונגל 3#
הכפרים והבקתות שבדרך.
יאבה דאבה דו.
הכפרים והבקתות שבדרך.
לקראת סוף הנסיעה הכל מרגיש יותר ג'ונגלי.
מה שנראה כמו הכניסה למחוז. מכאן מתחיל הטיפוס על הרכס שמאחורי השלט.
מטפסים ומטפסים במעלה ההר. הפניות חדות אבל הנהג לוקח אותן כאילו הוא על כביש מהיר עם חמישה נתיבים. ממול, יורדים אופנוענים במהירות משוגעת לא פחות, חלקם עם נוסעים וחלקם מדבר בטלפון. רובם, אגב, מחזיקים את הקסדה ביד.
הנהג עוצר לנשנש משהו בצד הדרך, חופן בוטנים וכל מני פריכונים בידיים גדולות. הוא לא ישלם על דבר, הכל ניתן לו בזכות זה שהביא אותנו לקנות בדוכן הנידח הזה.