הולי (מרץ 2017, אודייפור)
ככל שאנחנו מטיילים ושומעים עוד על התרבות, החגים והאמונות ההודיות, כך ברור לי יותר ויותר הברור מאליו, שכולנו בעצם אותו הדבר.
אנשים הם אנשים. בכל התרבויות כנראה מפחדים מאותם דברים, מתרגשים מאותם דברים, זקוקים לאותם דברים.
ההולי בעצם מורכב משני חגים –
בערב יש חג של אש ומדורות שבו כמו נשרפים חטאינו ונפתח דף חדש. כולנו טועים, פוגעים, עושים עוול לעצמינו ולאחרים. כולנו זקוקים להזדמנות לנקות עצמנו, לקבל סליחה, ולהתחיל דף חדש ונקי שבו ננסה להיות טובים יותר. עד הסליחה הבאה. את הסיפור של המיתולוגיה ההודית תוכלו בטח לקרוא אצל אחד הילדים, והוא לא לגמרי קשור לדף חדש, אבל סביב המדורה נעשים טקסים שלפי המקומיות ששאלתי – זו משמעותם.
בבוקר שאחרי מגיע חג של התפרקות טוטאלית – בלאגן של צבעים וטשטוש גבולות, חג שבו הכל "מותר". מבחינת ההודים מדובר בזמן שבו האלים לא מסתכלים עליהם ולא שופטים אותם ולכן הכל מותר (גם פה המיתולוגיה כנראה לא לגמרי קשורה למשמעות שניתנת לחג.) מותר ורצוי לגשת לאדם זר, עם צבע ביד ולמרוח ישירות עליו, בעיקר על הלחיים, תוך ברכת HAPPY HOLI! לחבק ולגעת. קרבות של צבעים ומים ברחובות, בלאגן גדול.
היה נפלא!
כל הצבע הזה היה בלי רשות כאילו?
נעה בין התגובה "גדול וגאוני" לבין "נראה לכם שתגעו בי בלי רשות????"
בכל מקרה זה מצטלם נהדר
לפעמים עם רשות, לרוב בלי. וזה אכן לפעמים כיף ולפעמים ממש לא.
בכלל, נושא גבולות הגוף הוא מאתגר בהודו. אין ממש מרחב אישי, אין בעיה לבהות במישהו. לא בקטע של הטרדה (למרות שגם זה קיים), יותר בקטע של שלך-שלי ושלי-שלך 😉
חג שהצבעוניות של האדם נראית לעין! כמה נפלא! שני- תודות על הטיקות והמדבקות- גנש על חלון הרכב שלנו (ואני נוטה לקרוא לו בטעות גנאש=התערובת של שמנת מתוקה ושוקולד מריר…גם טוב לא?)
המשך מסע צבעוני ונהדר וקיץ נפלא!