האמפי

אני מאוהבת.
אחרי רצף לא פשוט של נסיעות ארוכות (רכבת/אוטובוס לוקאל/אוטובוס חצי סליפר/אוטובוס סליפר ממש/ריקשות אין ספור), ערים הודיות מחוספסות, סואנות, מלאות המולה ועשן, מעברים מהירים ממקום למקום- הגענו.

האמפי.

נוף משוגע. שדת אורז עם הירוק הכי ירוק שאפשר לדמיין. עצי קוקוס גבוהים.
החום הכי צחיח, סלעים שנראים כאילו בא ענק והניח אותם שם.
מקדשים חצובים באבן.
נחל קטן.

בערבים מקומיים ותיירים מטפסים לסלעים הגבוהים, לצפות בשקיעה. בינהם רצים ילדים הודים עם מיחם וכוסות חד פעמיות ומוכרים צ'אי (פחד אלוהים! מדלגים באין מפריע וכל צעד אני בטוחה שזהו, הם נופלים).
הילדים שלנו מקפצים על הסלעים. כל צעד שלהם – שערה לבנה שלי.
מאמץ גדול לסמוך עליהם, לשחרר. לפעמים זה מצליח לי, וזה נפלא.

מרוטי, מדריך הטיולים המקסים שלקח אותנו מסביב להאמפי, הסביר על כל אבן, כל אגדה, כל פינה- מספר שתוך שנתיים יהרסו את כל הגסטהאוסים ויהיה אפשר להגיע לכאן רק לבקר. לא לשהות פה.
איזה מזל שהספקנו.