מדוראי הוא המגע הראשון שלנו עם האורבניה ההודית – במומבאי בילינו 15 דקות בנסיעה במונית משדה תעופה אחד לשני, כך שלא ראינו, לא הרחנו, ובוודאי שלא באמת שמענו את העיר עצמה. זהו ביקור מלא בחשש ואנחנו מגיעים מלאים בסיפורים ועדויות על העומס והרעש, אחד מהם ממשפחה שסיפרה שהגיעה בבוקר כדי לראות את מקדש מינאקשי אבל לא יכלה להמולה ולתנועה ועד הערב שינתה את כל התכניות ועזבה למקום שקט יותר.
אנחנו מגיעים לעיר בשש וחצי בבוקר אחרי הנסיעה הראשונה ברכבת סליפר. כולנו עייפים ומרוטים במידה זו או אחרת, ואנחנו יוצאים מהתחנה למבול של נהגי מוניות ונהגי ריקשה שעטים עלינו כמוצאי שלל רב. בדילמה 'קילומטר וחצי צעידה למלון נגד 100 רופי למונית' מנצח נהג המונית.
הנסיעה, כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, מוטרפת: הרחובות מלאים במכוניות, אופנועים, ריקשות, עגלות, הולכי רגל ובעלי חיים. כולם נוסעים/הולכים/מדדים בכל הכיוונים. הנתיבים פה הם אפילו לא המלצה ובפועל יש הרבה יותר מהם. היכן שבארץ יחלקו את הכביש לשני נתיבים, במדוראי יצליחו להשתלב חמישה, וגם חניה לצד ה"מדרכה". כולם משתלבים איפה שרק יכולים, מרחק שלפעמים לא עולה על 5 סנטימטרים. "ילדים, אף אחד לא מוציא רגל מהריקשה! שמעתם?!"
על הכל מנצח הרעש: צעקות, צפצופים, חריקות, מנועים, ובגלל שהגענו לחג הפונגל שנמשך ארבעה ימים אז גם דרשות של כל מני באבות ואנשי דת אחרים שמשלחים את דבריהם באמצעות רמקולי ענק המשורשרים בכבלים מאולתרים מחנות לחנות, מרחוב לרחוב.
המוניתאי מוריד אותנו בכניסה למלון 'Kathir Palace' שהמרחק בינו לבין ארמון הוא כמו המרחק בין תל אביב למומבאי אם לוקחים טיסה דרך כוויית, ואנחנו מתחילים צ'ק אין. פקיד הקבלה הוא הודי גבוה לבוש במכנסיים מחוייטים וחולצה מכופתרת עם צווארון. על אוזניו הוא לובש מחממי אוזניים שטוחים בדוגמת קמופלאז' חום-זית. בהתחלה אני בטוח שיש לו בעיה באוזניים או איזה דפקט קוסמטי שהוא מסתיר, אבל בעוד כמה שעות אגלה שזו אחת מהאופנות ששוטפות את הקיץ המדוראי. הפקיד מחייך ומבקש את הפספורטים שלנו ואת פרטי ההזמנה האינטרנטית ואחרי שהוא מקבל אותם לידיו הוא מתחיל את הצ'ק אין ואנחנו מתחילים להמתין.
צ'ק אין הודי יכול להיות מאוד ארוך ומסורבל – השלטונות דורשים שנמלא טפסים ידניים המפרטים מאיפה באנו, לאן אנחנו נוסעים ואת כל הפרטים שכבר מופיעים בדרכונים, אותם הם מצלמים בכל מקרה. בקאת'יר פאלאס לוקחים את זה עוד צעד קדימה ומצלמים פורטרטים שלנו במצלמת הרשת של מחשב הקבלה – החיוך הסליזי של הפקיד מסגיר שזה כנראה לשימוש אישי.
באמצע התהליך השלפוחיות החלשות נשברות ויעל והילדים רצים לחפש את השירותים (קומה ראשונה, סוף המסדרון). הם חוזרים מלאים לא פחות – "תפוס. שומר הלילה מתרענן." פקיד הקבלה מסכים לשלוח אותם לחדר בתנאי שאני אשאר להשלים איתו את התהליך. אני מסכים וממשיך לעמוד לידו בזמן שהוא מצלם את כל המסמכים אחד אחד, מהנהן לי בנימוס עם כל דף שעובר ואומר Thank you sir! Thank you sir!.
אחרי כמה דקות כולם מופיעים בחזרה למטה: זה לא החדר שהזמנו, אין בו מקום לכולם, ומתחיל ויכוח שלם מתובל ב-Sir ו- Madam. אנחנו מנצחים ומקבלים את החדר שהזמנו – זה בלי החלון (שזה יתרון במדוראי) אבל עם המזגן והמאווררים.
קאת'יר פאלאס – חפשו אותו באפליקציית הנופש החביבה עליכם.
סוף סוף פיפי, מקלחת ולישון.
בצהריים, רעננים, מוכנים לטרוף את מדוראי ולהוכיח שאנחנו יכולים לה, אנחנו מבקשים ומקבלים המלצה למסעדה מהפקיד של משמרת היום – הודית אותנטית שנמצאת במרחק הליכה: Sree Sabarees. אנחנו יוצאים ברגל, נחושים לחצות ולעשות את הדרך כמו מדוראים אמיתיים. זה אתגר, זה דורש ראייה היקפית של 360 מעלות, והכי הרבה – אומץ. לזכותנו יאמר שאנחנו מצוידים בכל אלה ואחרי 10 דקות, בלי עיכובים או תאונות ובסיוע maps.me (אפליקציית ניווט אוף-ליינית מצוינת) אנחנו עומדים בפתח המסעדה.
ל-Sree Sabarees בשעת הצהריים אין זמן בשבילנו. יש להם את כל ההודים של מדוראי להאכיל וזה שאנחנו מחליטים לחטוף שוק בפתח המסעדה בדיוק עכשיו זה ממש פוגע להם בזרימה. אנחנו, מצדנו, עומדים מול שני חללי המסעדה המלאים עד אפס מקום (מאה סועדים, ועוד עשרה עובדים מתרוצצים בניהם) ומנסים להחליט אם אנחנו בעניין או שזה יותר מדי הארד-קור בשבילנו. בינתיים, עוד ועוד קליינטים עוקפים אותנו משני הצדדים ואיכשהו מוצאים מקום בפנים. מנהל המשמרת רואה אותנו מבפנים ומחליט להחליט עבורנו. הוא תופס אותנו ומכניס אותנו לחלל הפנימי. שם הוא מעמיד כמה מלצרים בצד, מחבר בין שתי קבוצות שממתינות שם מקודם ודוחס את כולם יחד לשולחן אחד. לנו הוא מחווה שנכנס לשולחן שפינה. אנחנו מחליקים פנימה, מנסים לנער את ההלם. מנהל המשמרת מניח לפנינו תפריט כתוב אנגלית, אבל אנחנו לא מצליחים לזהות אף מנה. ורקלה לא עשתה לנו קל בתחום הזה. מלצר ששקוע בשגרה המשוגעת שלו ולא הבחין בכל ההתנהלות מניח לפנינו כוסות וקנקן מים רק כדי לחטוף צעקות ממנהל המשמרת: 'טמבל, אלה זרים! אתה לא יודע שאצלם זה רק מים בבקבוקים?!' הוא מסלק את הכוסות והקנקן ונעלם. אני מביט ביעל, היא מביטה בי, הילדים מביטים מסביב וכולם – מלצרים וסועדים וממתינים-בתור מביטים בנו בחזרה. מנהל המשמרת תופס יוזמה וספק שואל ספק צועק עלינו 'טאלי?!' וכשהוא רואה שאנחנו מזהים את המילה, קובע שזה מה שנאכל. ארבעת המלצרים שהעמיד בצד קופצים עלינו. אחד מניח לפנינו עלי בננה, השני מניח ליד כל אחד צלחת אורז. השלישי, כנראה נותן לנו קצת יותר קרדיט מהאחרים, אוחז בידו שלושה דליי נירוסטה – טיפין (Tiffin), כל אחד עם קארי מסוג אחר. הוא מנסה לברר איתנו איזה מהם נרצה. מנהל המשמרת מזהה עיכוב בתנועה ומחליט עבורנו – 'No spicy! No spicy!'. המלצר עוד יותר מבולבל – 'מה no spicy? יש לנו כזה?', ואז הוא פשוט מניח על עלה הבננה שלנו מכל שלוש התערובות. המלצר הרביעי, כבר מת למלא תפקיד בסיפור הזה, מנחית לפנינו קעריות עם רטבים שונים ואז קופא מולנו, מביט. כשהוא רואה שאנחנו לא מבינים שזהו! אפשר להתחיל לאכול, מנסה להסביר לנו בהינגליש מה אוכלים עם מה.
ג'ימאלאיה ג'ים!
כל אחד מאיתנו מנסה להתמודד: גיא מיד צולל לאורז הלבן. אין סיכוי שהוא ייגע או יטעם במשהו אחר.
שני עוד לא ממש בזון. אוכל הודי לא עושה לה את זה באופן טבעי והיא עדיין לא מתעקשת עליו. בורקלה היה לה קלי קלות, אבל ורקלה זה לא הודו. נראה איך תתמודד בהמשך.
אורי מוכן לטעום מהכל ומגלה שהכל הרבה הרבה יותר חריף ממה שציפה. לזכותו יאמר שזה לא עוצר אותו מלטעום את כל מה שעל השולחן, אבל אז גם הוא נסוג לאורז הלבן.
יעל מבסוטה מזה שהגענו סוף סוף ל'מסעדת פועלים אותנטית' ואנחנו פוגשים את ההודו הקולינרית שסיפרו לנו עליה. הכי טעים לה שאנחנו הסועדים הלבנים היחידים במסעדה וזה ממש על הצ'אפאטי שלה שרוב העובדים והסועדים לוטשים בנו עיניים. היא חופרת אורז, קארי ורוטב כאילו זו המסעדה של אבא שלה. אני מסתכל עליה ומוכן להשבע שכשהאור נופל עליה בזוית הנכונה אפשר לראות שצומחת לה טיקה. יכול להיות שזה גרגר כוסברה.
גם לי טעים, אבל אני שם לב שאני אוכל מהר מאוד. קשה לי כשצופים בי, ואני חושב שאני רוצה ללכת משם. אני שם לב שאני גם היחיד במסעדה שאוכל ביד שמאל – מה לעשות, שמאלי!, ואני הופך מודע לעצמי שבעתיים. כשגיא מושך רגע את תשומת הלב של כולם אני מפקיד את יד שמאל המלוכלכת מתחת לשולחן, מתיישב עליה, מקווה שכתמים מתבלינים צהובים יורדים בכביסה.
לאט לאט השגרה ההודית מנצחת את החידוש שבלבנים-אוכלים-חריף ומרבית המקומיים מסתובבים בחזרה לעלי הבננה שלהם ובחזרה לחיים שלהם, חוץ ממשפחה אחת שפשוט עומדת לנו על הראש. הם רוצים את השולחן. אם קודם היינו על הילוך רביעי, עכשיו אנחנו על טורבו. מנהל המשמרת רואה שאנחנו מסיימים ונושם לרווחה. הוא מניח לפנינו את החשבון: 250 רופי – מחירה הממוצע של מנה עיקרית בורקלה, ובעזרת מגב גורף את כל מה שיש על השולחן ושולח אותנו לשלם בקופה. כדי לודא שאנחנו הולכים משם הוא אפילו מצמיד לנו את המלצר הכי ותיק שלוקח אותנו עד הקופאי, אוסף מאיתנו את החשבון והכסף, ומברך אותנו בתודה ונמסטה. בשניה האחרונה אנחנו קולטים את הכיור והסבון וחוסכים מעצמנו סצינה לא נעימה בה כולנו צועדים ברחובות מדוראי עם לפחות יד אחת מתובלנת ומאורזת. אם אתם במדוראי – אל תחמיצו את Sree Sabarees.
בלוק אחד משם אנחנו נכנסים לגלידריה ומאזנים את החריפות עם כדור גלידה לכל אחד. על הקיר תלוי פוסטר עם צילום של מדוראי ומתחתיה הטקסט 'ג'יגארת'נדה – המשקה המסורתי של מדוראי'. אני מסתקרן ומזמין אחד מהגלידראי. הוא מרכיב לי את המשקה מחלב, כדור גלידה, ואיזו תערובת רטובה חצי נוזלית עם פתיתים, ואז זורק על זה כפית. כולם טעמו, רק אני אהבתי.

(By KARTY JazZ - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=37198121)

גרררר. שוב לא תמונה שלי, אלא של איזה מישהו ברשת (By KARTY JazZ). אני קיבלתי כוס יותר קטנה.

הגלידראי לא יודע להסביר לי מה זה ולמה זה המשקה המסורתי פה ואני נאלץ להעזר בויקיפדיה: ג'יגארת'נדה זה 'לב צונן' בהינדו ומכינים אותו מחלב מצומצם, סירופ סספרילה, סוכר, גלידה, ומשהו שנקרא Almond pisin שזה כמו דבק שקדים, או גומי שקדים. אם אתם מכירים את משקה הפאלודה (דוד שלי היה מוכר את המשקה הזה בשם 'מיץ אטריות' במסעדה שלו 'סיבה למסיבה' בבן-יהודה 77 והיה לי את האומץ לטעום אותו פעם אחד בלבד) אז הג'יגארת'נדה הוא האח הדרומי שלו.
כמו שבטח אפשר להבין מהמרכיבים ה'לב צונן' היה צריך להקרא 'כבד סוכרתי' – הוא מתוק בצורה בלתי רגילה ודומה בטעמו לריבת חלב במרקם קפה קר. לא ברור התפקיד של פתיתי גומי השקדים, אני הייתי מעדיף לסנן אותם החוצה, אבל במדוראי התנהג כמדוראי-אי.
שבעים, מצוננים וממותקים שמנו פעמנו למקדש מינאקשי, מוכנים לספוג תרבות ופולקלור.

4 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *