ברוכים הבאים לורקלה

*הבהרה: כל התמונות בפוסט באיכות גבוהה בפורמט גלריה, אפשר ללחוץ והן תתגלנה במלוא הדרן.

אז בואו נדבר רגע על ורקלה (Varkala): זוהי עיירת חוף קטנה במדינת קרלה, דרומית לחופי גואה וארמבול. ורקלה יושבת על צוק גבוה שדקלים מגיעים עד סיפו, ותחתיה שניים או שלושה חופים "גדולים" ועוד חופיפים קטנים בין לבין. לכל חוף שם משלו – אנחנו מתגוררים ליד North Cliff וצפונית אליו זה ה-Black Beach (למה לא The Northier Cliff?).

האכסניה שמצאנו לעצמנו נקראת The Deauvill Resort והיא מנוהלת על ידי משפחה קטנה שהיגרה לפה לפני 17 שנים מאיזור אחר בהודו – כנראה לא משפחת דוביל. עוד לא הבנתי מה פשר השם שבחרו למקום אבל כבר שלוש פעמים הייתי צריך לבקש לפה הכוונה ומעבר לזה שאף אחד לא ידע לאיזו אכסניה אני מתכוון, כולם היו בטוחים שאני שואל אותם על The Devil's Resort ולקחו צעד אחד אחורה. בסוף מצאנו.

אכסניית דוביל נמצאת במרחק של 150 מטר מהטיילת של הצוק הצפוני ומבחינת value for money היא במיקום מעולה. לקחנו שני חדרים לשבעה לילות – חדר אחד לילדים וחדר אחד לאלה שצריכים מהם הפסקה מדי לילה. הם קיבלו את המזגן ואנחנו את הכילה. גיא מנסה להרוויח את שניהם, חוצה את המסדרון ומגיע למיטה שלנו מדי לילה. (אולי לילה אחד נפתיע אותו ונגיע שנינו אליו למיטה, נראה איך הוא אוהב את זה! הנקמה מוגשת קרה אז נחכה לגיל 15 שלו ואז נראה לו!)

אז מה יש לעשות בורקלה? אנחנו מתמקדים בשלושה דברים: לאכול, לישון וללכת לים. האוכל פה מצויין ומושפע מכל המטבחים בעולם, עם נגיעות של אוכל טיבטי. מארבע המסעדות בהן ביקרנו עד עכשיו הכי אהבנו את Little Tibet שמגישה את המומו הכי טעים – ממולא בתרד וגבינה.

עשינו סיבוב בכל החופים של ורקלה. הקרוב לנו הוא העממי ביותר ועד שעות אחה"צ הוא מפולפל בעיקר בתיירים מכל העולם. בשעות אחה"צ המאוחרות שוטפים אותו תיירים הודים וכנראה גם תושבי העיירות הסמוכות שבאים ללטוש עיניים בתיירות בביקיני. יעל מאוד התפעלה משני הודים שנעמדו וחייכו והביטו בילדים משחקים בחול, עד שהלכה לשטוף את עצמה במים ואז הבינה שהם עוקבים במבטם אחריה והילדים מעניינים אותם כקליפת הקוקוס. אחרי דקה הם החליטו שהיא לא חוזרת בקרוב והידסו לכיוונה של תיירת אחרת.

חזרנו לחדר בסביבות עשר בלילה אחרי שבעל הגסט-האוס הזהיר שלמשפחות עדיף להתרחק מהרחוב ומהמסיבות הרועשות והשיכורות. את חגיגות השנה החדשה ראינו מהמרפסת בדוביל עם קצת בירה ונשנושים חריפים. (הבירה: קינגפישר טעימה ועדינה 6% אלכוהול. בעל האכסניה כל כך שמח שמישהו שותה איתו שכיבד אותנו בבקבוק מהסטאש האישי: "My wife, she likes to drink a little. I like a little more.")

למחרת (אתמול) עשינו את דרכנו לחוף הצפוני יותר – Black Beach או כמו שהחלטנו לקרוא לו The Rich Beach. הכל בחוף הזה היה נקי, מסודר, שקט ומתוקתק. בתי המלון קרובים מאוד לחוף, צבועים ומסויידים. מקום בו הקוקוסים נופלים למקומם ולא ככה סתם איפה שבא להם. נראה שזה חוף של עשירים עם תקציב הרבה יותר גדול מאיתנו.

אבל זה לא עצר אותנו מלהכנס למים! ואם יש משהו שאפשר ללמוד בהודו הוא שאנשים ממעמדות שונים לא מתערבבים. קיבלנו את השיעור הזה כשפגע בנו הגל הראשון.

(סבתות ואמהות, אזהרת מסע מרגע זה ועד הסוף!)

(בשיא הרצינות – אין מעבר לסבתות ואמהות מכאן ועד הפוסט הבא!)

אנחנו תל אביבים ומכירים ים (ככה חשבנו) והגלים לא נראו מי יודע מה. יעל העמיסה את גיא ויחד עם שני ואורי רצו למים. קצת שכשוכים, קצת זרמים, אני בינתיים החלפתי לבגד ים ועמדתי לשלוף את הטלפון לצלם ולהכנס אחריהם. ואז ראיתי את הגל הגדול שהתרומם לפתע מאחוריהם בלי הודעה מוקדמת ובלי שום נעימה של ג'ון וויליאמס. לא הספקתי אפילו לצעוק כשהגל פגע ביעל, העיף לה את גיא מהידיים והפך אותה פעמיים בתוך המים.

לא. רק פעם אחת.

הגלגול השני היה של שני שהצליחה לחבוט את המרפק השמאלי בקרקעית בזוית מאוד לא נעימה. אורי יצא ללא פגע אבל מלא במים.

את גיא לא מצאנו.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עדכון: גיא עף לרדודים. (מצטער, לא יכולתי להתאפק.)

אז כולם קצת נחבטו וקצת בלעו מים, וסימן כחול פה ושם. האבדה האמיתית היו המשקפיים של יעל שנעלמו במצולות והכבוד העצמי שלי כשנכנסתי לנסות למצוא אותם: התהפכתי בעצמי ואיבדתי את המשקפיים שהיו על הצוואר שלי, קשורים בחוט. אין מה לעשות, ראיתי את זה בא אבל היוהרה שאצליח 'להציל' את מאור עיניה של אשתי האפילו על שיקול הדעת שלי. נענשתי. אורי החליט לקרוא לים הזה 'ים הכייסים' ואנחנו חזרנו לLITTLE TIBET ענווים ורצוצים.