תל-אביב, ישראל – ורקלה, הודו

פוסט ארוך במיוחד ובו נספר על 48 השעות הראשונות: המראות, נחיתות, יחסים בינלאומיים, אלתורים של הרגע האחרון, תקלות צפויות ותקלות בלתי-צפויות, עד ש(ספוילר) הגענו לאינקרדיבל אינדיה ולנקודת המוצא של המסע.

"בטח! זה שטויות לנסוע דרך מדינות ערב!"

המסלול שקבענו לעצמנו מתל אביב למומבאי לקח אותנו דרך איסטנבול-כוויית-בחריין ותחנה אחרונה מומבאי (זה לפני הטיסה הפנימית מומבאי-טריונדרום). היה ברור שזה מסלול לא רגיל ואפילו יוצא דופן, אבל העדר הערות האזהרה מחד והאמירות ששמענו ממכרים ובני משפחה שאין בעיה לנסוע דרך דובאי, דוחה, ריאד וכו' מאידך,  שכנעו אותנו ששווה לנסות – שווה ברמה של בין $100-$200 לכרטיס. אז קנינו.

אז… קנינו.

ואם קונים אז נוסעים, נכון?

באיסטנבול, בעודנו מנסים לעלות למטוס גילינו שלא. לא נוסעים לשום מקום.

אבל אני מקדים את המאוחר. נתחיל בהתחלה:

"זו המראה לצורך נחיתה."

את הטיסה מתל אביב לאיסטנבול בילינו בנעימים. אמנם היה צפוף אבל החוויה הראשונית של אורי וגיא לטוס במטוס ועוד למדינה אחרת היה מדבק – ההמראה היתה מאורע ממש מלהיב (אורי לשני: "יוווווו! איזה כיף! אני לא מאמין שאת לא אוהבת את זה!" – משפט שכנראה יחזור וילווה אותו גם בחייו הבוגרים ויחסיו עם נשים (או גברים, אני לא שם אותו באף קופסה)) ושניהם היו מבסוטים עד הגג. גם המשך הטיסה היה חוויה נעימה עבורם – גיא יודע להעסיק את עצמו בציור או לגו או בחמישיית הזבלונים שהביא איתו בכיס והטיסה עוברת טילים.

במסגרת מדיניות התקצוב (שבסוף הפוסט הזה תלך לעזאזל) לא בחרנו בטיסות עם ארוחות ולכן הבאנו איתנו בקבוק מים גדול מסוג אלו שלוקחים לפעילויות ספורטיביות (גילוי נאות: הוא מעולם לא השתתף בשום פעילות ספורטיבית, הפדלאה) באמצע הטיסה שני החליטה לקחת שלוק אבל לא חישבנו נכון את הפרשי הלחצים וכשהיא לחצה על הפיה – סילון אדיר של מים שטף את כל מנגנון התאורה והמיזוג שמעלינו, ואת כל השכנים שלנו ברדיוס של כסא או שניים. מזל שהבאנו סווטשרט כדי לנגב את כולם.

מלבד הנחיתה באיסטנבול (שאורי גילה שהוא לא מחבב, משהו עם לחץ באוזניים) היה סבבה. אפילו מחאו כפיים כשפרצנו את שכבת העננים.

אכלנו, שתינו, מן הון להון… הגענו לעשות בורדינג לחלק השני של הטיסה: איסטנבול-כוויית. בניגוד אלי – טיפוס מוסדי, מסודר, עושה מה שאומרים לפי ההוראות, יעל לא כל כך. זאת אומרת – די הפוך. היא עלולה לבלבל את מי שמכיר אותה ולגרום לו לחשוב שהיא כן מוסדית ומסודרת אבל זו הטעיה. אם אפשר לעשות משהו בלי לקרוא את ההוראות, או אולי אפילו נגד ההוראות אז הבת של ציקי תעשה ככה. אם אומרים לבוא לבורדינג 40 דקות לפני הזמן אז אני אגיע 40 דקות לפני הזמן (ואחכה כמו אהבל בתור או במטוס) והיא תגיע 4 דקות קודם. ב-90% מהמקרים השיטה שלה עובדת יותר טוב עבור האזרח היחיד (מה שלא משנה את ההתנהגות הבסיסית שלי כהוא זה – כמו שמישהי כבר אמרה: "זו לא אשמתי שציירו אותי ככה!", אולי בהודו אני אצליח לשבור את התבנית.)

אז הגענו לבורדינג ברגע האחרון יעל-סטייל וזכינו לדאבל טייק מדהים מארטם, איש ביקורת הגבולות של פגסוס-אייר: מצד אחד הקלה שהנה הגיעו החמישה שחסרו לו כדי לשחרר את המטוס ליעדו. מצד שני – הלם מהול בגיחוך מהול בזלזול מהול באבקה כזו של רחת-לוקום. מבט בויזות שלנו הבהיר לו שכדאי שיתקשר למנהל התחנה כי ברור שהחמישה האלה לא עולים לטיסה. לנו הוא לא הבהיר את זה. אנחנו רק ישבנו שם, יודעים שאנחנו האחרונים לטיסה (גילוי נאות: הצצה במסך המחשב שלו גילה לנו שחסרים עוד שניים) ולא מבינים מה הבעיה. הרי כולם אמרו שיהיה בסדר. הרי בנתב"ג הביטו במסלול שלנו ונתנו לנו אוקיי אחרי שראו שיש לנו טיסות המשך. בקיצור – אנחנו יושבים במתח ולא מבינים מה העניינים. ארטם בינתיים מזמין את מנהל התחנה האיסטנבולית שיסביר לנו מה קורה. שני ואורי מתים לדעת מה קורה ואיך זה שאנחנו רואים את המטוס ממריא מבחוץ.

מגיע מנהל התחנה האיסטנבולית ארטם-עם-קוקו וגם הוא לא מבין איך יכול להיות שישראלי שפוי בדעתו יחשוב שכרטיס דרך כוויית זה לגיטימי ואפשרי (דרך בחריין אין לו שום בעיה, אבל דרך כוויית?!).

ארטם-עם-קוקו מוריד את הכבודה שלנו מהמטוס אחר כבוד ושולח אותנו להסתדר… בעצמנו. לכוויית לא נגיע על פגסוס אייר, מקסימום שאפשר לעשות זה להחזיר אותנו לתל אביב. אנחנו – בהלם אבל בלי התלהמות וברוח טובה (טעות??) מחליטים שאנחנו לא חוזרים אחורה ומנסים לסדר את זה עם האחראים בפגסוס. אולי יוכלו לשים אותנו על מטוס אחר למקום אחר ואז נספיק לטיסת הקישור שהזמנו במומבאי? אבל כמו שאומרים בתורכית: פתרונות יוק! לא פגסוס ולא סוכנות הנסיעות ולא אלוהים שבשמיים יחזירו לנו את הכסף על הכרטיסים, יפצו אותנו, או יטיסו אותנו (בסבסוד או בחינם) לאף מקום חוץ מתל אביב.

"בוספורוס!"

לקחנו את גורלנו בידינו ואחרי בדיקות עצמאיות באינטרנט חינמי שזלג מחדר הVIP שבסוף המסדרון (סיפור מפגר בפני עצמו שיסופר בפעם אחרת) מצאנו שמשדה התעופה הזה לא נצליח לצאת למומבאי בזמן לקונקשן שהזמנו לשישי בבוקר והפתרון היחיד הוא לעלות על טיסה ישירה של 'טורקיש איירליינס' משדה התעופה אטטורק שבצד השני של איסטנבול, מעבר למיצרי הבוספורוס. אז באחת בלילה, אחרי בערך שש שעות בשדה (שלוש מתוכן במתח ובהתרוצצות) יצאנו לרחוב הטורקי הקפוא ולקחנו מונית למלון ליד אטטורק – משם נזמין כרטיסים לטיסה TK720 איסטנבול-מומבאי. נהג המונית לא דיבר מילה אחת באנגלית ובמהלך הנסיעה נבח עלי "בוספורוס!" כשחצינו את המיצרים.

לילה קצר וארבע שעות שינה חטופות מאוחר יותר, עם כרטיסי טיסה חדשים ישר למומבאי ($2,400 הוצאה בלתי מתוכננת) ואנחנו (שוב) ממתינים. הפעם בשדה התעופה אטטורק. קראנו, שיחקנו בכדור, השתוללנו בשער 211 שהיה ריק מאדם במשך כמה שעות ואכלנו קופטי ותרד ולחמעג'ון (אם כבר בטורקיה…) ((בחיי שאני יודע שיש אנשים במשפחה שלי שרוצים את כל הפרטים האלה – עורך טוב כבר היה זורק את הפוסט הזה לעזאזל!)) גילינו שאנחנו לא יכולים להשתמש בשקעים הטורקיים כי לפין ההארקה השלישי בכבלים הישראלים אין לאן להכנס בשקע הטורקי [הכניסו בדיחה גסה כאן].

אבל כל זה נמחק ברגע שעלינו למטוס של "טורקיש איירליינז" והילדים ראו איך נראה מטוס בינ"ל אמיתי. רוצה לומר – איך נראה מטוס עם מערכת מדיה אישית. מספיק לראות את הפרצופים של אורי וגיא כשגילו את המסכים בגב המושב כדי להבין שהטיסה הזו, 6 שעות אורכה, עברה טילים!

"!Welcome to Mumbai"

סוף סוף מומבאי. שדה התעופה ההודי צ'אטראפאטי שיוואג'י (Chhatrapati Shivaji) מרשים לפחות כמו התורים בהם עמדנו בביקורת הגבולות. הוא נקי, מתוקתק, השירותים מצוחצחים, והכל מושלם. אפילו הגב' שהחתימה לנו את הדרכונים היה נעימה וחייכנית-במידה (נראה שהיא ממש רוצה לחייך אבל לא נותנת לעצמה לעשות את זה כי היא "בתפקיד").

הנחיתה הייתה יכולה להיות מושלמת אם חמש דקות אחרי הירידה מהמטוס שני לא הייתה נזכרת ששכחה את הטלפון שלה בגב המושב. אחרי כל מה שעברנו זה היה בקטנה – יש לנו כמעט שלוש שעות עד ההמראה הבאה ואנחנו כבר בשדה, כמה מסובך זה יכול להיות להגיע למטוס ממנו ירדנו זה עתה ולהביא את הטלפון האבוד? מממ…

מתברר שהגשר למטוס כבר סגור. איך שסיימנו לרדת צבאו עליו עשרים-שלושים עובדים של רשות שדות התעופה ההודית וביעילות אין קץ סרקו, תיקנו, ניקו, טיפלו וחידשו כל מה שצריך. לא היתה גישה למטוס וגם לא עם מי לדבר. שעה אחרי כן היינו אחרי ביקורת הגבולות ואיסוף המזוודות, ופניתי לבאגאג' ריקליים ששלחו אותי ללוסט אנד פאונד שבסוף נתנו לי את התשובה המופלאה: "Please take our email id and send us a message in the evening." מלווה בסיבוב הראש ההודי הידוע.

אמרו לי להתמקח על כל דבר פה ולהתעקש אז התעקשתי. שלחתי את המייל מייד וקיבלתי תשובה מפינאר מטורקיש שיש טלפון כזה ושאפשר לאסוף אותו בין 9:30 ל-17:00. כמעט עניתי שאהיה שם ב-9:30 אבל ברגע האחרון אמר לי איש אבטחה ששאל לאן אנחנו הולכים שאנחנו בשדה הלא נכון (!) ושאנחנו צריכים לנסוע לשדה הדומסטי, מרחק 10 דקות נסיעה. לזכותה של פינאר יאמר שברגע שהודעתי שאני צריך להיות בשדה אחר תוך שעה – דאגה לשלוח אלי הודי חייכן עם המכשיר האבוד.

שני הייתה בעננים, אני אב השנה (עד תחילתה של 2017).

עלינו על מונית לשדה השני, עלינו על מטוס אחר (בלי מערכת מדיה אישית ): ) ותוך שעתיים בהן כולם ישנו היינו במדינת קרלה שבדרום הודו, מרחק 45 דקות מהגסט האוס הראשון ותחילתו של המסע.

ורק טיפ אחרון לפני הסוף: אם אתם מגיעים להודו ומתכננים להחליף את הדולרים שלכם פה – שימו לב שהם לא מסדרה 1996 ואחורה (כמו 70% מהשטרות שלנו), כי בצ'יינג' הראשון אליו נכנסנו סיפרו לי שלא מקבלים כאלו שטרות ישנים בשום מקום רשמי ושלחו אותי קיבינימט בנימוס.

אולי אחליף את שם הבלוג ל-"לא באנו ליהנות"?