משפחה. מטיילת.

ככל שאנחנו מטיילים ושומעים עוד על התרבות, החגים והאמונות ההודיות, כך ברור לי יותר ויותר הברור מאליו, שכולנו בעצם אותו הדבר. אנשים הם אנשים. בכל התרבויות כנראה מפחדים מאותם דברים, מתרגשים מאותם דברים, זקוקים לאותם דברים. ההולי בעצם מורכב משני חגים - בערב יש חג של אש ומדורות שבו כמו נשרפים חטאינו ונפתח דף חדש. כולנו טועים, פוגעים, עושים עוול לעצמינו ולאחרים. כולנו זקוקים להזדמנות לנקות עצמנו, לקבל סליחה, ולהתחיל דף חדש ונקי שבו ננסה להיות טובים יותר. עד הסליחה הבאה. את הסיפור של המיתולוגיה ההודית תוכלו בטח לקרוא אצל אחד הילדים, והוא לא לגמרי קשור לדף חדש, אבל סביב המדורה נעשים טקסים שלפי המקומיות ששאלתי - זו משמעותם. בבוקר שאחרי מגיע חג של התפרקות טוטאלית - בלאגן של צבעים וטשטוש גבולות, חג שבו הכל "מותר". מבחינת ההודים מדובר בזמן שבו האלים לא מסתכלים עליהם ולא שופטים אותם ולכן הכל מותר (גם פה המיתולוגיה כנראה לא לגמרי קשורה למשמעות שניתנת לחג.) מותר ורצוי לגשת לאדם זר, עם צבע ביד ולמרוח ישירות עליו, בעיקר על...

בלי להתכוון מצאנו את עצמינו בחוף פטנם שבגואה. שוכרים בית ממש, עם חדר לכל אחד, וסלון, ומכונת כביסה וגולת הכותרת- מטבח! כמה אושר זה הביא איתו. עשינו שקשוקה אמיתית, אפינו חלות, מרק לקוסקוס, שרימפס ואפילו שניצלים. שני מצאה חברות, אורי מצא כדורגל, גיא מצא שהוא מת על סמוסה בצ'אי שופ המקומי. כולנו מצאנו שלשחק מבוכים ודרקונים זה כיף גדול. היינו כמעט חודש בגואה, ועשינו המון דברים נפלאים - שיט דולפינים, עופות דורסים, סיור ולינה בחוות תבלינים, עשיתי יוגה לראשונה בחיי, פגשנו אנשים מקסימים וצפינו בשקיעות על החוף. אבל אני רוצה לספר דווקא על פסטיבל הבננות. אחד מהכללים בטיול הוא שמשתדלים לומר כן לכל הצעה. אז כשסיפרו לנו שיש איזה פסטיבל בחוף הסמוך לא הייתה שאלה, ולמרות שבדרך כלל אנחנו דבקים ביקיצה טבעית סביב 9-10, עשינו מאמץ והצלחנו להגיע בשעה סבירה של הבוקר לפסטיבל. הכניסה לפסטיבל הייתה עמוסה במבקרים הודים, רוכלים מסוגים שונים, נערים שהסתובבו עם מקדש נייד על הכתף, נשים עם תינוק על הידיים מקבצות נדבות. The usual. המשכנו לפלס דרך עד שהגענו...