שפת הציפצופים

שפת הציפצופים

רק חודשיים פה בהודו, וכבר מדברת (קצת) את שפת הציפצופים. יש צפצוף הטוסטוס או הריקשה שאומר- הזהרו, אני מגיע מעבר לסיבוב, או הזהרו, אני עוקף. צפצוף המשאית שאומר זוזו, אני עובר. צפצופים נטולי כעס או תרעומת. פשוט שפה. צפצוף מוכר הלחמניות הטריות, צפצוף מוכר הסמוסות, צפצוף מוכר הגלידה. צפצוץ האיש האוסף את הזבל. ובסוף בסוף- צפצוף הציפור מחוץ לחלון שנשמעת כמו צפצוף מוכרי המזון. כל כך דומה ששלחה אותנו למרדפי שווא עד שהבנו.  ...
קראו עוד
האמפי

האמפי

אני מאוהבת. אחרי רצף לא פשוט של נסיעות ארוכות (רכבת/אוטובוס לוקאל/אוטובוס חצי סליפר/אוטובוס סליפר ממש/ריקשות אין ספור), ערים הודיות מחוספסות, סואנות, מלאות המולה ועשן, מעברים מהירים ממקום למקום- הגענו. האמפי. נוף משוגע. שדת אורז עם הירוק הכי ירוק שאפשר לדמיין. עצי קוקוס גבוהים. החום הכי צחיח, סלעים שנראים כאילו בא ענק והניח אותם שם. מקדשים חצובים באבן. נחל קטן. בערבים מקומיים ותיירים מטפסים לסלעים הגבוהים, לצפות בשקיעה. בינהם רצים ילדים הודים עם מיחם וכוסות חד פעמיות ומוכרים צ'אי (פחד אלוהים! מדלגים באין מפריע וכל צעד אני בטוחה שזהו, הם נופלים). הילדים שלנו מקפצים על הסלעים. כל צעד שלהם - שערה לבנה שלי. מאמץ גדול לסמוך עליהם, לשחרר. לפעמים זה מצליח לי, וזה נפלא. מרוטי, מדריך הטיולים המקסים שלקח אותנו מסביב להאמפי, הסביר על כל אבן, כל אגדה, כל פינה- מספר שתוך שנתיים יהרסו את כל הגסטהאוסים ויהיה אפשר להגיע לכאן רק לבקר. לא לשהות פה. איזה מזל שהספקנו. ...
קראו עוד
מדוראי

מדוראי

כל יום – חדש. כבר שבועיים וחצי שאנחנו במסע. רק שבועיים וחצי? וכאילו חיים אחרים והעולם שהשארנו מאחור כמו זכרון עמום. כל יום מרגיש כמו כמה ימים דחוסים. הכל חדש, אחר. אולי צריך לספור שנות טיול כמו שנות כלב? מדוראי. עיר גדולה יחסית שכשקראנו עליה נאמר שהיא הנשמה של טאמיל נאדו. עם מקדש מפורסם ביותר – מינקשי. עשינו קצת עבודת הכנה, הילדים קיבלו משימות. אורי סיפר על מקדש מינקשי הידוע. שני סיפרה על מנהגי חג הפונגל שמגיע בימים הללו. עיר גדולה. עמוסה, רועשת, צפופה. המקדש יפה מבחוץ, די מרשים למרות האבק שדבק בו ומקהה מעט את הצבעים. הוא מוקף במלכודות תיירים- חייט ש"במקרה" התחיל לדבר איתנו ברחוב וגרר אותנו לחנות שלו לראות איך הוא תופר ולנסות למכור לנו חולצה או משהו שיתפור במקום. אם לא אצלו- אז ישכנע אותנו שחייבים להתכסות בבואנו למקדש ויכניס אותנו לחנות סמוכה להשאיל כיסוי. שם יציעו המוכרים לעלות עד למעלה כי יש נוף נהדר למקדש. כמובן, לא חייבים לקנו כלום. אבל אולי גבירתי, רק תסתכלי על הסחורה, בטח יש פה משהו שימצא חן...
קראו עוד
נראה לי שהתחיל

נראה לי שהתחיל

ורקלה. עברנו כמעט בכל המסעדות. יש לנו כבר מקום מועדף, LITTLE TIBET, הצוות מברך אותנו לשלום בחיוך של מכרים ותיקים. המוכרות בטיילת כבר לא מפצירות בנו להכנס לחנות ובמקום זה אנחנו מפטפטים עם אחד ממוכרי הדגים באופן קבוע. אנחנו מכירים כבר את שמות כל הדגים שמונחים על הדוכן, ויודעים את מי הכי מאתגר לתפוס (דג חרב. חתכ'ת רוח קרב לפי הסיפורים. קצת מעציב לראות אותו מסיים בכל זאת על דוכן לאכילה) בדרכנו לחוף אנחנו עוברים באופן קבוע דרך גסט-האוס לא שלנו. למנהל שם ולגיא יש ברכת שלום קבועה. תמיד עוצרים לומר שלום גם לזיקיות שעל העץ. עוקבים אחרי העורבים החצופים בעודם מנסים לחטוף אוכל מאיזה צלחת, או רועשים מעל צמרות העצים. אני כבר יודעת איפה כדאי לקנות פירות. קניתי שרוואל. מתחילה להשיל את את הבגדים של הארץ. אני מתחילה להבין את הים. הזרמים השונים של הבוקר והערב. האיזור של הגלים השווים. ממה להזהר. עברנו דירה, והמקום החדש מתאים לנו בול. שיחקנו טאקי עם מתיו מקנדה, הוא ניצח אותנו ב3 מתוך 4 משחקים. הוא גם ניצח...
קראו עוד

טעויות #1

רשימת הטעויות הראשונות, עוד לפני שדרכנו על אדמת הודו: להזמין מלון לפני שמחליטים סופית על  דרך ההגעה (כי זו יכולה לשנות את יום ההגעה - הבדל של יממה פלוס אם מחליפים מרכבת לטיסה, למשל) . להזמין טיסה ולחסוך על ביטוח ביטול (כי החיים קורים,  ופחות מחמש שעות אח"כ נאלצנו לבטל, ולספוג 80% מעלות הכרטיסים). להזמין טיסה דרך מדינה מוסלמית בלי לוודא כמה פעמים שמותר לנו לעשות שם קונקשן (מסתבר שברובן אין בעיה. אבל בכווית אי אפשר) . לקחת מתאם לכל שקע אפשרי, אבל לא לשקע של מטען של מחשב שיש לו הארקה (למשל בטורקיה,  בה נתקענו יום,  השקעים לא מתאימים). מה למדנו? שטועים. שלומדים. שעושים טעות אחרת ולומדים ממנה. שהשמים לא נפלו. שכלום לא יעצור אותנו מלהנות,  והמסע הוא העיקר. אז גם הבלתי מתוכנן ואפילו המתוכנןהפוך לא יקלקלו. ציטוט הדור הצעיר "דווקא היה כיף להתקע בשדה" ...
קראו עוד
יוצאים אל הלא נודע

יוצאים אל הלא נודע

זהו.  הגיע הרגע. נפרדנו מהחברים והמשפחה. נוסעים לשדה התעופה ונפרדים מהנוף. היו שלום טרדות יומיום מוכרות, היה שלום עומס מטלות,  ביי ביי '' אין לי זמן''. ברוכות הבאות הרפתקאות, נופים חדשים,  טעמים לא מוכרים,  עולם אחר. שיהיה לנו בהצלחה! ...
קראו עוד