סיפרו לי שבושישט יש מעיינות חמים בתוך מקדש. בדמיוני ציירתי לי תמונה פסטורלית של מעיין טבעי טובל בקדושה הוד והדר. ודמייינתי איך נשב במים החמים הקדושים, נתרחץ תחת כיפת השמיים. אנחנו והטבע אחד.
המציאות הייתה, איך לומר, שונה….
אז יש מקדש. ובתוכו מעיין. וכשאני כותבת מעיין הכוונה היא לבריכה מרובעת בגודל של 3*4 מטר ובעומק מטר ועשרים בערך, שממנו יוצאים 4 צינורות שמזרימים מים (רותחים) לאיזור נמוך יותר של 1.5*4 מ' שבו מתרחצות נשות הכפר. מסביב יש סף של כ70 ס"מ שעליו עומדים ומתפשטים/מתלבשים (למים נכנסים בתחתונים). מסביב קירות גבוהים לשמירה על פרטיות הרוחצות. אין גג, הכל תחת כיפת השמיים.
אז לא פסטורלי. ואין אווירת קדושה. אבל מה שיש זו חוויה תרבותית משוגעת ומקסימה. המקום הזה הוא בעצם המקלחת של הכפר. טקס הרחצה הוא מאוד יסודי ומאוד שיתופי. יושבים על הרצפה, מתחת לצינורות המזרימים מים לוהטים, ומסתבנים. מקרצפים את כל הגוף טוב טוב. משפשפים עם אבן את העור היבש מכפות הרגליים. ואם יש מזל (או אין, תלוי בעיני המתבוננת ;)) אז אחת הרוחצות המקומיות תושיט לך בטבעיות סבון ותפנה אלייך את הגב שלה שתסבני אותו, ואז תסבן בהתלהבות את שלך. אחרי הרחצה הזו עוברים לטבילה במים הלוהטים שבבריכה. אם חשבתי שהמים הזורמים הלוהטים, אז זה כלום לעומת מי הבריכה. בפעם הראשונה ממש חשבתי שאצא עם כוויות. לכן אפשר לשהות שם ממש זמן קצר, לפני שמתחילים להרגיש קצת סחרחורת. מצד שני זו תחושה ממכרת, והחום של המים מחמם את הגוף בחימום עמוק ונעים שלא מתפוגג גם שעה ארוכה אחרי שיוצאים מהמתחם.
הרחצה הכי טובה שהייתה לי. EVER.
משאירים נעליים מחוץ למקדש. רוב האנשים משאירים אותן גם מחוץ ל"שמירת החפצים" שבה גם גובים כמה רופי בשביל לשמור על הנעליים
