העיר הגדולה – מדוראי חלק 3 (ואחרון)

[מדוראי חלק ראשון, מדוראי חלק שני]

אחד הבונוסים של השהות במלון היה ארוחת הבוקר הכלולה במחיר. אבל בהודו – כמו בכל העולם, אין מתנות בחינם. כשירדנו בבוקר לחדר האוכל, התברר שהוא סגור מזה זמן והחלל משמש כסוג של מחסן עצוב. אבל לא אנשים כמו מנהלי מלון קאת'יר יפרו את הבטחתם! הם סגרו איתנו על ארוחת בוקר וארוחת בוקר נקבל.

הושיבו אותנו במחסן העצוב, לשולחנות מלוכלכים ועצובים, והזמינו איש מבחוץ שיכין ארוחת בוקר. זה הגיע עם שקית ניילון מלאה בכלי העבודה שלו ואולי גם מצרכים, אבל עם מעט יכולת. אחרי שהביא ארבעה צ'אי וקפה חלשלוש עם חלב שהיה בהיר יותר מהצ'אי, הוא שאל 'breakfast?'. עניתי 'yes please' והוא נעלם לאחורי הקלעים של המחסן. אחרי זמן הוא חזר עם צלחת ועליה מסאלה דוסה –

הראשונה שלנו אי פעם, אידלי – שאז לא ידענו שככה קוראים לזה, ושני רטבים – לבן וקוקוסי וכתמתם-אדמדם. טעמתי. מצד אחד היה תפל, מצד שני אולי זה אומר שזה לא יהיה חריף לילדים.

התחלתי לנסות לשכנע אותם לטעום. בינתיים, הטבח מרחף מאחורינו מחכה לראות אם אנחנו זקוקים לעוד משהו. מרוב שהיה לי לא נעים שיראה את הפרצופים, שלחתי אותו להביא עוד שלוש ארוחות. אבל את הילדים לא הצלחתי לשכנע לאכול את זו שכבר הגיעה.

הכרזנו על הארוחה כעל הארוחה העצובה ביותר בעולם ובדיוק כשהחלטנו להתפזר הטבח השכיר חזר עם שלוש צלחות חדשות.

יצאנו לסיבוב במדוראי.

התחלנו בפיצוי לילדים בארוחת בוקר-צהריים במסעדה אסייתית שקיבלה ביקורות טובות – Chopstix. לא התאכזבנו. המנות היו יפות ומתובלות היטב למרות שהובטח לנו שמה שהזמנו לגיא הוא לא חריף בכלל בכלל. אנחנו מתחילים לחשוד שאין כזה דבר No Spicy בהודו כמו שאין 'אבל רק מנה קטנה!' אצל הסבתות. בכל זאת, היה טעים.

מוזיאון גנדי של מדוראי נמצא במרחק הליכה קצרה מהמסעדה ואנחנו עושים את הדרך בעצלתיים. בכניסה מחכים לנו שני שלטים ועליהם מתנוססת תורתו המתומצתת של גנדי בצורה של שבעה חטאים חברתיים, ואחת עשר שבועות.אנחנו מתרגמים את השלטים לילדים, מרחיבים על כל אחד על קצה המזלג ונכנסים למוזיאון.

אם יש פרס למוזיאון הכי לואו-טק בעולם, הוא שייך לGandhi Memorial Museum Madurai. המתקן הכי אינטראקטיבי בתצוגה הוא מאוורר ישן שתפקידו ליבש את הזעה של השומר בקומה הראשונה. מלבדו, התצוגה כולה טקסטואלית – מכחול על גבי לוחות עץ, בליווי תמונות ישנות ואיורים גסים היכן שאין תמונות. הסיפור מתמקד בפועלו של גנדי בכלל, עם דגשים מיוחדים בתקופות בהן ביקר במדינת טאמיל נאדו (מדוראי היא העיר השלישית בגודלה בטאמיל נאדו.)

עם זאת, ולמרות העדרם של מסכים ופירוטכניקה, 90 הדקות בהן בילינו במוזיאון הותירו איזשהו חותם ורצון לדעת עוד. יכול להיות שזו הפשטות, יכול להיות שזה בגלל שזה מוזיאון גנדי הראשון בו ביקרנו (נראה שבכל עיר הודית מרכזית יש אחד.)

הימים בהודו ארוכים, ולנו יש זמן. אחרי שעתיים של רצינות תהומית ורצח פוליטי הגיע הזמן לממתק שנקרה לנו על הדרך – לונה פארק/גן שעשועים מתוחכם ואחריו יריד 'שבעת פלאי עולם'. שני ואורי מנוסים בכאלה, אבל בשביל גיא זו כמעט הפעם הראשונה. הוא אוזר אומץ ועולה למיני-ספינת פיראטים, ואחר כך לקרוסלה תלת-צירית מעוטת-חגורות בטיחות. נרשמה הצלחה.

לפני המלון אנחנו נזכרים שראינו סניף של דומינו'ס פיצה ואנחנו מנסים לשחזר את הדרך לשם. אני מוביל, אבל אחרי 10 דקות הליכה בכבישים העמוסים והרועשים של מדוראי העייפות גוברת על כולנו ותמה הסבלנות. אנחנו לוקחים רישקה עם נהג שאומר שיודע לאיזה סניף אנחנו מתכוונים. הוא באמת מוריד אותנו בסניף של דומינו'ס, אבל בצד השני של הנהר. יעלה לנו יותר כשנראה לחזור למלון, אבל עכשיו זה לא משנה כי המוצרלה המותכת מחכה.

פיצה עושה אנשים שמחים, ואנחנו לא שונים מאף אחד אחר.  אחרי שתיים עם פטריות וכל מני תוספות אנחנו מקנחים עם פיצת שוקולד – אף אחד לא יכול להתלונן שהיה יום מבוזבז.

בלילה יעל ואני מסכימים שמיצינו את מדוראי והגיע הזמן לצאת ליעד הבא: יש איזו עיירה גבוה בהרים שאומרים שהיא מאוד יפה – קודאי-קאנאל, ואפילו יש לה אחות קטנה שאמורה להיות יפה יותר ומנותקת יותר – וואטה-קאנאל, ככה שנקבל מנה גדושה יותר של הודו (לא ידעתי, אבל מסתבר שמנה גדושה יותר של הודו זה מה שאנחנו צריכים בשלב זה. נו, שוין.)

ואיך מגיעים לקודאי ולוואטה?!? אוטובוסים מקומיים. בכאלה עוד לא נסענו.

הילדים הלכו לישון, אנחנו הלכנו לארוז.

ביי ביי מדוראי.