ובו אספר על חוויית הגלישה הראשונה שלי, על סרג'נט, ליפו-קאהן וזקי הקטן.
החוף העממי North Cliff מציע לתיירים שיעורי גלישה במחיר קטלוגי של 1200 רופי (קצת יותר מ-65 שקלים) ל-30 דקות. אורי ושני קפצו מיד על ההזדמנות, יעל הצטרפה באופן טבעי (או – טבעי שיעל הצטרפה) ואני בתפקיד, אז נגזר גם עלי לעלות על גלשן.
קרטל הגלישה בנורת' קליף מנוהל על ידי סרג'נט. אין לו דרגה צבאית או משהו כזה, פשוט מישהו מתישהו לא הצליח לבטא סאנג'ין פעם אחת יותר מדי ומאז הוא סרג'נט. סרג'נט הוא היחיד באופרציה שיודע אנגלית ולכן הוא מנהל העסקים ומדי פעם גם עושה רוח כמורה לגלישה כשהוא מדגים לתלמידים הורדרדים שלו תנועות חתירה. הוא חייכן כמו שסיילזמן צריך להיות ונותן לך את התחושה שעושה עבורך מעל ומעבר. אם הייתי יכול הייתי מקדם אותו לקורפורל.
סרג'נט הביט ביעל ומיד הסכים לעשות לה מחיר לארבעה – 4,000 רופי. יעל אמרה 2,000, הוא אמר 3,000, יעל אמרה שלום. סוכם על 2,500. אורי ויעל נבחרו להיות ראשונים וקיבלו כל אחד גלשן. השיעור התחיל על יבש, כשסרג'נט מדגים באופן כללי איך שוכבים, חותרים וקופצים על הגלשן. שלוש דקות והשניים היו מוכנים לשיעור הרטוב. זה היה הקיו של ליפו-קאהן.
ליפו-קאהן הוא מדריך הגלישה בפועל. הוא מקומי שחור עור ממוצא הודי, רחב מימדים ובעל עיניים עמוקות וגדולות. הוא לא מדבר אנגלית מלבד מילים בודדות והיכולת לקרוא קריאת שמחה כשתלמיד שלו מצליח לעמוד על גלשן שנושא אותו עד החוף. תחשבו פזיק מ'הנסיכה הקסומה' או ג'ון קופי מ'גרין מייל'. ליפוקאהן לקח את יעל ואורי לים ואחרי 20 דקות במים שניהם קיפצו על הגלשן, נעמדו בפוזה, ונתנו לגלים ולרוח לקחת אותם לחוף.
הגיעה תורה של שני ותורי שלי. נשכבנו על הגלשנים בחול מול סרג'נט, והוא חזר על ההוראות מקודם. בשביל שני זה כבר שיעור שני היום, ושלישי בכלל – אחד היא עשתה בארץ עם הכיתה (חוץ מזה – מבחינה אתלטית היא כשרון מולד). סרג'נט וליפו-קאהן ראו את זה מיד. אני, לעומת זאת, הרגשתי כמו בפעם הראשונה בה טעמתי אוכל מוצק (כנראה לימון, להנאתם של ההורים שלי שנהנו מהפרצוף שעשיתי). בשלב הזה כבר היו כל הסימנים למה שעומד לקרות הלאה, אבל אני סירבתי לראות אותם. בראש הייתי כמו ז'אן מישל וינסנט ב'יום רביעי הגדול'. בדמיוני ראיתי איך מספר הדגם על הבורד שלי – '8.6' צריך להשתנות ל-'10' אחרי שכולם יראו את הביצועים שלי. כשנגמר היבש ושלחו את שני ואותי למים, הצלחתי להסתבך שוב ושוב עם הכבל שמאבטח את הגלשן לרגל. באותו הרגע נדמה היה לי שסרג'נט מלמל משהו שנשמע כמו "נו, שוין" מתחת לשפם.
בין הגלים, בעוד אני מחפש את שיווי המשקל על הבורד הרחב, שני כבר הצליחה להכנס למצב ולגלוש בין מתרחצים עד החוף. ליפו-קאהן היה מבסוט מכל הלב ולא הפסיק לצעוק "שני!! יההההאאאא!!" בכל פעם שירדה מהגלשן וחזרה לסיבוב נוסף.
אבל לא איתי.
בכל פעם שליפו-קאהן פנה אלי ואל ה-8.6 שלי, פניו נפלו. דל במילים באופן טבעי, הוא לא ידע מה לומר ונתן לי להוביל את השיעור והביקורת העצמית: אמרתי "טו סלואו" חזר אחרי "סלואו"; שאלתי "וואטס ווית' דה באלאנס?", אמר לי "באלאנס, באלאנס"'; אחרי שלוש-ארבע פעמים הבנתי מהמבט שלו שז'אן מישל וינסנט לא קיבל ויזה להודו. העצב והאכזבה בעיניים שלו השתוו רק להלם של לני ב'על עכברים ואנשים' כשהוא מגלה שהרג את גור הכלבים שלו מרוב אהבה. אחרי מה שנראה כמו נצח, כששאלתי אותו מה יהיה ואם זה טרמינלי הוא פשוט הביט בי ואמר "Heavy".
יצאתי מהמים. היחיד שלא הצליח להתייצב על הגלשן שלו. צעדתי את צעדת הבושה לכיוונו של סרג'נט, בטוח שכל הורדרדים מסביב מביטים בי ברחמים. התנחמתי בזה שלפחות יהיו תמונות מצחיקות שלי נופל שוב ושוב ודמיינתי את עצמי נותן להן כותרות: מ-'סססאמק' ועד 'סאאמממק 37'. אבל יעל לא הצליחה לצלם.
נתתי את הבורד לסרג'נט שטפח על בטנו הגדולה וחייך לעצמו. הוא כבר ראה בעיני רוחו איך הוא מוכר לי עוד יום של שיעורים, אבל לא ידע שליפו-קאהן ביטל את האפשרות ואמר לי שאני והבורד כבר לא.
חשבתי שזהו, נגמר, כשכמו קרן שמש מבין העננים ניגש אלי ילד הודי קטן. "- סיר" הוא אמר, "איי ת'ינק יו טרייד וורי נייסלי".
חייכתי אליו ובלב שבור שאלתי לשמו.
"זקי, סיר. אנד רילי, יו טרייד ורי נייסלי."
נתתי לו את הביסקוויטים שלי, וקיוויתי שייחנק.
וטיפ חשוב לגולשים ראשונים: כשהסרג'נט שלכם שואל בפליאה אם אתם לא מתכוונים ללבוש טישרט לפני שאתם עולים על הבורד זה לא בגלל שהוא דואג ממלנומה. זה כדי לשמור על החזה והפטמות שלכם מהחיכוך התמידי עם הגלשן. שלי אדומות רגישות וזקורות כבר כמעט 24 שעות…
תחזרו, עדי תלמד אותך.. היא טובה בזה
לראות אותך על גלשן עם פטמות זקורות.. מפתה ביותר! חסר רק ביקיני.
מוכן לממן לך עוד שיעור רק בשביל לראות את זה?